גירושין - המדריך המלא 

הליכי הגירושין
בין שני זוג המבקשים להתגרש, קיימים בד"כ ארבע נושאים עיקריים העומדים בלב המחלוקת והמהווים את עיקר הסכסוך וכך גם את הדרך לסיומו:
הנושא האחד הוא משמורת הילדים, השני הוא הסדרי הביקור והראיה והנושא השלישי הוא מזונות ילדים ומדור והרביעי הוא חלוקת הרכוש.
הסכם גירושין
בטרם יבקשו בני זוג להתגרש, יובהר כי הסכם גירושין הוא הדרך המומלצת בנסיבות העניין לסיום מערכת נישואין שעלתה על שרטון הנו באמצעות עריכת הסכם גירושין אשר בו יסדירו בני הזוג את כל הנושאים הקשורים בפירוד בני הזוג, החל, ממשמורת הילדים (ככל שישנם ילדים קטינים) דרך קביעת תשלומי המזונות וכלה בחלוקת הרכוש המשותף.
מאחר ומדובר בהסכם, הרי שניתן לבחור בדרך זו לסיום הליך הגירושין רק במידה וקיימת הסכמה בין שני בני הזוג, שאם לא, יש לנהל הליך משפטי בבית הדין הרבני ו/או בבית המשפט לענייני משפחה עפ"י מרוץ הסמכויות.
כמובן שבכדי שהסכם הגירושין יהיה בר תוקף יש לאשרו בפני בית הדין הרבני או לחילופין בבית המשפט לענייני משפחה. הסכם שלא אושר - אינו בר תוקף. הסכם גירושין שאושר ע"י בית הדין או בית המשפט בפניו מביאים בני הזוג את הסכם הגירושין, בוחן את ההסכם על מנת שלא יהיו בו הסכמות שעלולות לפגוע בטובת הקטינים ו/או נוגדות את החוק ומוודא כי שני הצדדים מבינים את תוכנו ומשמעותו.
לאחר שהסכם גירושין אושר ע"י בית הדין הרבני או ע"י בית המשפט לענייני משפחה, הוא מהווה הסכם מחייב לכל דבר ועניין. לפיכך, הדרך לביטולו של הסכם גירושין שאושר הוא רק בטענו חוזיות כמו הפרת ההסכם ע"י מי מבין בני הזוג, טעות, הטעיה וכיוצ"ב.
למרות שהסכם הגירושין, כמעט תמיד, קובע את גובה תשלומי המזונות, הקטינים אשר אינם חלק ביחסי ביני הזוג תמיד יהיו רשאים להגיש תביעה עצמאית למזונות לאחר וזאת ככל שלהסכם הגירושין לא קדמו הליכים משפטיים בעניין מזונות הקטינים.
מכל מקום, אם חל שינוי מהותי בנסיבות, ניתן לדון מחדש במזונות הילדים ובענייני המשמורת והסדרי הראיה גם לאחר אישורו של הסכם הגירושין.
המשמורת על הילדים - נושא זה יכול להיות הנושא הבעייתי ביותר וזאת אם שני בני הזוג מבקשים כי הקטין או הקטינים יהיו במשמורתם ויכול להיות פתיר במהירות במקרה של הסכמה בין בני הזוג לעניין זהות ההורה המשמורן.
במקרה של מחלוקת, כאמור, בית הדין ו/או בית המשפט הם אלו שיכריעו בידי מי תהיה המשמורת אולם לרוב ההחלטה תהיה כי המשמורת תהיה בידי האם, אלא אם כן, בית הדין או בית המשפט יתרשם כי האם אינה כשירה לגדל את הקטין או הקטינים.
קטינים עד גיל 6 יישארו בחזקת אימם, אלא אם יש סיבות מיוחדות.
שני ההורים נותרים אפוטרופוסים על הקטינים, ללא קשר לשאלת החזקה והמשמורת כך שלשני ההורים מעמד שווה בקבלת החלטות מהותיות הנוגעות לקטינים כמו למשל נושאי החינוך, הבריאות וכיוצ"ב.
העיקרון היחיד ולפחות החשוב ביותר שמנחה את בית הדין או בית המשפט הוא טובת הילד, אולם, לעיתים גם רצון הקטין יילקח בחשבון וזאת בהתאם לגילו, ההחלטיות של הקטין לגבי זהות ההורה המשמורן, השפעת הוריו עליו וכיוצ"ב.

בית הדין או בית המשפט יכול להורות על ביצוע מבחנים לבני הזוג בדבר מסוגלותם ההורית וזאת כאשר קיים קושי להכריע בדבר זהות ההורה המשמורן. אם יתברר כי אחד מבני הזוג סובל מנכות ו/או בעיות נפשיות ו/או בעיות התמכרות ו/או אלימות וכיוצ"ב בית הדין או בית המשפט יקבע כי הוא אינו כשיר לטפל בילדיו.
במסגרת אי הסכמה על משמורת הילדים ישלחו הצדדי לתסקיר סעד שיערך ע"י פקידת סעד מטעם מחלקת הרווחה אשר תיבחן את טובת הילדים. פקידת הסעד משמשת כזרוע הארוכה של בית המשפט לצורך בירור טובת הילדים.
הסדרי ביקור וראייה - נושא בעל חשיבות מכרעת להורים הוא תדירות ואופן הסדרי הראיה. קביעת הסדרי ביקור וראייה הוגנים יאפשרו להגיע לפתרון יעיל של המחלקות וזאת מעבר לכך שקביעת הסדרי ביקור וראייה מתאימים והוגנים יאפשרו לקטינים לגדול במחיצת שני הוריו בצורה מסודרת, בריאה ומבוקרת ויסייעו לקטין לשמור על אורך חיים תקין ושמירת קשר עם שני הוריו.

הסדרי הביקור והראיה המקובלים כוללים בדרך כלל שני ביקורים קבועים במהלך ימי החול משעות אחר הצהריים ועד לשעות הערב וכן בכל סוף שבוע שני, כך שהקטין ישהה במחיצת אמו בסוף שבוע אחד ועם אביו בסוף השבוע שלאחריו וחוזר חלילה.
במקרה של העדר הסכמה, בית משפט או בית דין יקבע היכן יוחזקו הקטינים ואת תדירות הסדרי הראיה וזאת בהתאם לחוות דעת של עובדים סוציאליים או פסיכולוגים מטעם בית המשפט או בית הדין.
מכל מקום, הסכם בדבר החזקת הילדים והסדרי ראיה חייב לקבל את אישור בית משפט או בית דין אשר יבדקו את ההסכם על פי עקרון טובת הילד.
ככל שגילו של הקטין נמוך יותר, הסדרי הראייה יקבעו לזמנים קצרים יותר על מנת שלא לגרום לנתק ממושך מידי בין הקטין לאימו המשמורנית.
כל החלטה בעניין משמורת והסדרי ראיה יכולה להשתנות באם יפנה אחד ההורים לבית משפט או לבית דין בבקשה לשנותה משיקולים של טובת הילד.
לכל אחד מההורים זכות להתגורר בכל איזור בארץ ולהורה השני אין אפשרות להגביל את אזור מגוריו. אולם, מגורים מרוחקים יכולים להוות עילה לשינוי הסדרי ראיה או לקביעת הסדרים מיוחדים התואמים את המרחק.
במקרים בהם קיים חשש שאחד ההורים עלול לסכן את הקטין, סביר להניח שיקבעו הסדרי ראיה בפיקוח גורם מקצועי.
מזונות ילדים ומדור - תביעת מזונות הנה תביעה המוגשת כנגד אביהם של הקטינים על מנת לחייבו לשאת ולקחת חלק בכלכלת ילדיו הקטינים באמצעות תשלומים חודשיים לידי אימם.
תביעת מזונות יכולה להיות מוגשת ע"י ילדיו של האב (באמצעות אימו שהנה האפוטרופוסית הטבעית שלו) וזאת גם אם הוריו מעולם לא נישאו.
קביעת המזונות של ילדים יהודים מתבססת על הדין העברי תוך התאמתו למציאות הנוכחית.
על פי החוק החל במדינת ישראל, במקרים של גירושין בין בני זוג יהודים אשר יש להם ילדים, חייב האב להמשיך ולדאוג לכלכלתם של ילדיו. חובה זו אינה תלויה ביכולתו הכלכלית של האב.

ישנם שני סוגים של צרכים אשר כלולים במסגרת מזונות הילדים.
הסוג הראשון הוא צרכים הכרחיים.
הסוג השני הוא צרכים מדין צדקה.

צרכים הכרחיים הנם בעצם כל ההוצאות הנדרשות למחיית הילדים למשל מזון, מקום מגורים, לבוש והנעלה, חינוך מתאים לצרכיהם, טיפולים רפואיים וכד'.
צרכים מדין צדקה הם כל אותם צרכים אשר דרושים לילדים לצורך ניהול חייהם אך אינם צרכים חיוניים לקיומם. כלומר, מדובר בעצם בהוצאות לטובת בילויים חברתיים, חוגים וכד'. מעל גיל 15 ועד גיל 18, כל הוצאות הילד נחשבות להוצאות מ"דין צדקה". כלומר, החיוב חל הן על האב והן על האם בהתאם לגובה הכנסתם.
בהוצאות הנוספות שמעבר ל"צרכים ההכרחיים", קרי בצרכים מדין צדקה, נושאים האב והאם במשותף לפי יכולתם, כלומר לפי גובה הכנסתם. כאשר האם והאב עובדים ומרוויחים משכורת דומה, יחויבו בהוצאות הנוספות שווה בשווה, או בהתאם ליחס בין הכנסותיהם.
החוק מגדיר שלוש קבוצות גיל של קטינים לצורך קביעת המזונות. הקבוצה הראשונה נקראת "קטני קטנים" והיא עד גיל 6, מוטלת באופן בלעדי על אביהם, בכל מקרה וללא קשר למצבו הרפואי, הכלכלי והתפקודי.

קבוצה שנייה הינה קבוצת הגיל שבין 6 שנים ועד 15 שנים. לגבי קטינים בגילאים אלו, יהיה האב חייב לשאת בתשלום המזונות לצרכיהם ההכרחיים בלבד ובכל הנוגע לצרכים מדין צדקה, יישאו שני ההורים בנטל מימונם.

הקבוצה השלישית הינה קבוצת הגיל שבין 15 שנה ועד 18 שנה. החובה לשאת בתשלום המזונות לקטינים בגילאים אלו מתחלקת בין ההורים באופן יחסי להכנסותיהם וכוללת לפי החוק מימון של ההוצאות בגין צרכים מדין צדקה בלבד שכן, מדובר בקטינים שלפי החוק יכולים לצאת לעבוד למחייתם במידת הצורך ולפיכך כל צרכיהם בגילאים אלו הינם צרכים מדין צדקה. הפסיקה בישראל הרחיבה את קבוצות הגיל הללו וקבעה קבוצה רביעית הכוללת את הילדים הנמצאים בשירות החובה הצבאי. לפי הפסיקה בתקופה זו יהיה חייב אביהם לשאת בתשלום שליש מסכום המזונות אותם שילם האב עד לאותו מועד שבו התגייסו הילדים לשירות החובה.
הדין בישראל לגבי יהודים קובע כי תשלום המזונות על ידי האב הוא חובה ואינו תלוי או קשור בצורה כלשהי למצבו הכלכלי או להשתכרותו בפועל של האב. יש להפריד בין השתכרות האב לבין יכולת השתכרותו, אולם גם במקרים קשים ביותר בהם האב סובל מחסרון כיס בשל נכות רפואית או כל סיבה אחרת, החוק מחייב אותו לשאת בתשלום מזונותיהם של ילדיו.
יצוין כי עפ"י הדין בישראל האם אינה אחראית לדאוג לכלכלת הילדים. גובה דמי המזונות כיום עומד על סך מינימום של כ- 1,200 ש"ח לילד. חשוב להדגיש בעניין זה שבמקרים בהם יש יותר מילד אחד, לא יקבע סכום המזונות לפי המכפלה של הסכום הקבוע עבור ילד אחד במספר הילדים, ובסופו של דבר יהיה סכום המזונות עבור כל הילדים נמוך ממכפלה זו.
על מנת לבחון את יכולת ההשתכרות האמיתית של האב, החוק מחייב לצרף 12 תלושי משכורת אחרונים הן לכתב תביעה והן לכתב הגנה. כך למשל, אב שהחליט להפסיק לעבוד בעקבות הגשת תביעת מזונות כנגדו, יחויב בתשלום מזונות בהתאם ל"פוטנציאל ההשתכרות" שלו ולא על בסיס השתכרותו בפועל, פוטנציאל ההשתכרות יקבע, בין היתר, על סמך הכנסתו של האב בשנה שקדמה להגשת התביעה.
בכלל, מזונות קטין, בניגוד למזונות אישה, אינם נקבעים בהתאם לרמת החיים אלא בהתאם לצורכי הילד. בהתאם לכך, צרכיו של ילד ממשפחה אמידה שונים מצרכיו של ילד ממשפחה שאינה כזו.
בית המשפט רשאי להוסיף למשכורת ה"נטו" גם את "ניכויי הרשות" עבור קופות גמל, פנסיה וכיוצ"ב, וזאת לצורך הערכת הכנסת האב האמיתי ת ממנה ייגזר חיובו במזונות.
מכל מקום, פסק דין הקובע את גובה המזונות לעולם אינו פסק דין סופי. שכן, במקרה בו קיים שינוי נסיבתי מהותי בצורכי הילד ו/או ביכולתו הכלכלית האב, ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה לשנות את סכום המזונות שנקבע. כך למשל, ילד שנקבע לגביו על ידי בתי הדין או בתי המשפט, כי הוא ילד מרדן, בית הדין או בית המשפט יכולים לצמצם את דמי המזונות והמדור המשולמים לטובתו על ידי האב ואפילו לבטלם בכלל.
חלוקת רכוש משותף בין בני זוג
חלוקת הרכוש המשותף בין בני זוג אשר נצבר במהלך חייהם המשותפים הנו נדבך חשוב בהליך הגירושין.
בישראל, קיימות שתי ערכאות שיפוטיות בעלות סמכות לדון בסוגיית הרכוש בעת גירושין של בין בני זוג נשואים במדינת ישראל: הערכה האחת היא בית המשפט לענייני משפחה והערכאה השנייה- היא בית הדין הרבני וזאת בהתאם למרוץ הסמכויות בין שתי ערכאות שיפוטיות אלה כאשר הערכאה בפניה יתקיימו ההליכים היא זו בה הוגשה תביעה ראשונה. סמכות בית הדין הרבני גם אם הוגשה תביעה ראשונה לערכאה זו - מותנית בהתקיימם של מספר תנאים משפטים.

עפ"י העיקרון שקבע בית המשפט העליון, כל רכוש מכל מין וסוג שהוא שנצבר במהלך חיי הנישואין, כל עוד בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת ונשמר מינימום של חיים משותפים יהיה שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בלא חשיבות מי רשום כבעליו.

יש לערוך הפרדה בין בני זוג שנישאו לפני 1.1.74 - שאז חלה עליהם חזקת השיתוף, לבין בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 שאז נכנס חוק יחסי ממון בין בני זוג ומכוחו הסדר איזון משאבים.
מועד "איזון המשאבים" אצל בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון הינו במועד פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות של אחד מבני הזוג, אלא אם יש הסכם ממון הקובע מועד אחר לחלוקה.
מועד "איזון המשאבים" אצל בני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף נתון להחלטת בית המשפט ואינו מותנה בפקיעת הנישואין.
הסכם ממון בין בני זוג
חוק יחסי ממון בין בני זוג מאפשר להסדיר את מערכת היחסים בין בני זוג באמצעות הסכם עליו יחתמו שני הצדדים ויאושר על ידי בית המשפט. הסכם זה יהיה צופה פני העתיד ויכנס לתוקף בעת פקיעת הנישואין. בהסכם זה יוכלו הצדדים להסדיר את ענייני הרכוש וכן חיובים שונים וחובות זה כלפי זו, מזונות אישה, מזונות ילדים, משמורת, הסדרי ראייה, מנגנון ישוב סכסוכים וכיוצ"ב.

יש לציין כי ניתן לאשר הסכם ממון גם ע"י עו"ד שהינו נוטריון, אולם, מקרה זה תקף רק למצב בו זוג מעוניין לחתום על הסכם ממון לפני נישואיו. (לאחר נישואין, יש לאשר את הסכם הממון ע"י בית המשפט בלבד.

הסכם יחסי ממון צריך להיעשות בכתב, ועליו להיות חתום על-ידי שני בני הזוג. לאחר החתימה חייבים לאשר את הסכם יחסי הממון בפני בית דין רבני או בית המשפט לענייני משפחה שכן אם לא יאושר לא יהיה בעל תוקף משפטי מחייב כלשהו.
לא למותר לציין כי עריכת הסכם יחסי ממון מומלצת ביותר, ויכולה לחסוך בעתיד אי הבנות, תסכול וחוסר אונים, במקרה של סכסוך משפחתי, פרידה או גירושין.

רכוש נוסף לגביו מתעוררות מחלוקות הוא זכויות סוציאליות שנצברו לטובת אחד מבני הזוג כמו קופות גמל, קרנות פנסיה וביטוחי מנהלים אשר במידה ונצברו במהלך החיים המשותפים של בני הזוג יתחלקו בין בני הזוג בחלקים שווים.
כמו הזכויות, כך גם לגבי חובות מי מבני הזוג שנצברו במהלך החיים המשותפים.
באופן עקרוני, בני זוג שותפים גם בחובות שנצברו לחובת שניהם או לחובת אחד מהם במהלך חיי הנישואין.כך למשל, אם אחד מבני הזוג חייב סכום כסף מסוים לצד שלישי, אזי בני הזוג נושאים בחוב זה בחלקים שווים.

יחד עם זאת, כאשר אחד מבני הזוג יכול להוכיח כי חוב מסוים אינו קשור לניהול משק הבית המשותף, חוב זה לא יחול על בן הזוג השני ובן הזוג שצבר חוב זה בועל יהיה חייב בו לבדו.
על מנת למנוע מצב בו אחד מבני הזוג מבריח נכסים, ניתן לבקש מבית המשפט להורות על צו מניעה האוסר על אותו בן/בת זוג לעשות כל דיספוזיציה (עסקה) ברכוש.

קיימים מצבים בהם בן או בת זוג אינם יודעים בוודאות מהם הנכסים שבבעלות בן /בת זוגם. לכן, ניתן לדרוש מבן/בת הזוג לפרט בתצהיר את כל הרכוש שבידו, ולצרף את התצהיר להסכם הגירושין. בכך, מגבה עצמו בן/בת הזוג למצב בו יוכל לתבוע מחצית הזכויות בכל רכוש שיתגלה בעתיד ולא צוין בתצהיר.

הרכוש שלגביו קיימת מחלקות חריפה היא רכוש שהיה בבעלות בן הזוג לפני הנישואין.
הכלל הוא שנכס שנרכש כתוצאה ממאמץ משותף של שני בני הזוג במהלך חייהם המשותפים,יש חזקה בדין שיש בו שיתוף. לעומת זאת, נכס אשר לא הושג במאמץ משותף, יהא צורך להביא ראיות ולהוכיח שכוונת הצדדים הייתה לראותו כנכס משותף
כיום, מגמת בתי המשפט היא לפצות את בן הזוג שעל שמו לא רשום אותו רכוש בגין כל הכספים שתרם להשבחת או מימון הנכס שבבעלות בן הזוג השני בטרם הנישואין. במקרים בהם ההשתתפות היא מהותית, נוטים בתי המשפט לקבוע שמדובר בנכס משותף.

חלוקת הרכוש המשותף בין בני זוג אשר אחד מהם לא עבד ולא עובד - הזכות לאיזון משאבים ולהלכת חזקת השיתוף גם כאשר אחד מבני הזוג לא עובד נובעת מרצון המחוקק לפצות את בן הזוג שויתר על קריירה והקדיש את חייו לגידול ילדים, או בעידודו וטיפוחו של בן הזוג הנושא בנטל פרנסת הבית. השקעה זו שקולה למאמץ בן הזוג העובד, תהא אשר תהא רמת השתכרותו.

דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מהווה בדרל כלל את הנכס העיקרי של בני הוזג וככזה הנו בעל חשיבות מרובה. הפתרון לחלוקת דירת המגורים המשותפת של בני הזוג יכול להיות במכירתה ולחלוקת תמורתה בן בני הזוג (אם רובצת משכנתא על הדירה אזי יש ראשית לפרוע את המשכנתא קודם לחלוקתה בין בני הזוג). אפשרות נוספת היא כי אחד מבני הזוג ירכוש את חלקו של בן זוגו בדירה המשותפת.
על מנת לשמור על מקום מגוריהם של הקטינים, חוק המקרקעין מקנה לבית המשפט סמכות להורות על עיכוב במכירת הדירה המשותפת של בני הזוג, עד שיוכח לו כי לילדי בני הזוג יש הסדר מגורים חילופי המספק את צורכיהם והולם את התנאים להם הורגלו בביתם.

מוניטין שצבר מי מבני הזוג - הנו נושא חשוב נוסף שיש לפתור. הרקע לדרישת בן זוג חלק מהמוניטין שצבר בן זוגו , נובע מההשקעה של בן זוג אשר תמך בקריירה של בן זוגו בזמן הנישואים, על חשבון התפתחות הקריירה שלו עצמו. לכן, בעת גירושין הוא זכאי לקבל את חלקו. חלוקת מוניטין הנה נושא שהתפתח באחרונה וטרם נקבעו לגביו הלכות בבית המשפט אר בוחן כל מקרה לגופו, אולם, הרציונל העומד אחר קביעות בתי המשפט הוא כי יש להפחית ממרכיב המוניטין את הכישרון האישי של בן הזוג הקרייריסט ולחלק את שנותר בין בני הזוג.
מזונות אישה
בין בני זוג יהודים, יחול הדין העברי ולפיכך בתי המשפט אשר ידונו בתביעות מזונות של בני זוג יהודים יחילו את עקרונותיו של הדין העברי.

הדין העברי קובע כי למעט מקרים חריגים ביותר, חובת תשלום דמי המזונות בין בני זוג מוטלת על הבעל כלפי אשתו ואין חובה מקבילה של האישה לשלם מזונות לבעלה, למעט מקרים חריגים.
מקרים חריגים בהם אישה תחויב בתשלום מזונות יכול להיות כאשר יוכח שמדובר באישה עמידה ביותר אשר לבעלה אין כלל אמצעים משלו. יחד עם זאת, גם במקרים שכאלו, האישה תחויב לשלם לבן זוגה רק את דמי המזונות המינימאליים הנדרשים לקיומו.

עפ"י הדין העברי, הבעל חייב לשלם את מזונות בת זוגתו גם במקרים בהם אין הוא מסוגל לזון אותה בפועל, שכן, המבחן ליכולתו של הבעל לשלם מזונות לבת זוגתו הינו כושר השתכרותו הפוטנציאלית של הבעל ולא הכנסתו בפועל.

הרעיון העומד אחר תשלם מזונות אישה הוא כי האישה תמשיך לחיות בדיוק באותה רמת חיים בה הורגלה לחיות לצד בעלה ובכל מקרה לא ברמת חיים נמוכה מזו שהורגלה בבית משפחתה טרם הנישואין.

כאשר מדובר במקרה בו האישה היא שעזבה את בית המגורים המשותף על דעת עצמה ללא כל סיבה מוצדקת ו/או בהתקיים מקרים חריגים נוספים שנעשו ע"י האישה, היא לא תהיה זכאית למזונות אלא אם הוכיחה שהסיבה לעזיבתה היא אובייקטיבית ומוצדקת כמו למשל אלימות מצד הבעל וכיוצ"ב.

המידע המשפטי המוגש, מהווה מידע כללי בלבד. השימוש במידע, כאמור, אינו מהווה תחליף לקבלת חוות דעת ו/או יעוץ ו/או ייעוץ משפטי. משרד מלול, בוקובזה ושות' ו/או מי מטעמם אינם אחראים בצורה כלשהי, ישירה או עקיפה לתוצאות הנובעות משימוש הקוראים במידע משפטי ו/או אחר שניתן באתר ו/או מאמר זה.